ברוכים הבאים לאודישנים למגמת התיאטרון (י’-יב’) בתיכון אורט בן גוריון.
לפניכם מספר דגשים לאודישנים שיתקיימו ב 3.6.21 בין השעות 16:00-20:00 באודיטוריום אשכול פיס.
למבחני הקבלה שני שלבים:
שלב ראשון, בחינה אישית: תפגשו את מורי המגמה, תתקיים שיחה קצרה ולאחר השיחה יהיה עליכם להציג את הקטעים שהכנתם בבית.
עליכם להכין מונולוג קומי אחד, מונולוג דרמטי אחד וגם שיר.
את המונולוגים והשיר צריך לדעת בעל פה ולשחק אותם אחרי חזרות בבית.
*יש להגיע רק לאחר הכנה בבית.
ניתן לקחת מונולוגים מתוך המבחר שאנו מציעים לכם כאן.
כמו כן, ניתן למצוא מונולוגים באתר “בית צבי” באינטרנט ובספריה הציבורית.
*הטקסט חייב להיות לקוח ממחזה. אין לקחת מונולוג מתוך סדרת טלויזיה,
סרט, ספר, או משהו שכתבתם בעצמכם.
שיר: כדאי לשיר שיר שמדבר אליכם ושאתם מכירים היטב.
עליכם להציג אותו (מי שחזק בשירה, ישים דגש על השירה, מי שפחות בטוח בשירה
ישים דגש על ההגשה).
שלב שני, בחינה קבוצתית: הבחינה מיועדת רק למי שעבר את השלב הראשון והיא תתקיים בקבוצה.
במעמד זה נבדוק יצירתיות ושיתוף פעולה.
ימים ושעות לאודישנים יפורסמו בעיתונות המקומית ובאתר בית הספר.
בשאלות ניתן לפנות למורות מגמת התיאטרון.
אורטל נייד: 0502029920, דרי נייד: 0507312135, עמר נייד: 0502029901
בהצלחה, צוות תאטרון אורט בן גוריון.
הצעות למונולוגים בנים\בנות – לתלמידים העולים לכיתה י’
עבור: בן – ט’ (דרמטי)
| שם הדמות: | שם המחזה: | שם המחזאי: |
| דון | פרפרים הם חופשיים | לאונרד גרש GERSH)) |
תקציר (1)
במחזה “פרפרים הם חופשיים” מאת ליאונרד גרש, נפגשים ג’יל ודון שהוא בחור עיוור,
בדירה בה הם שותפים.
מתפתח ביניהם סיפור אהבה עד לפרידה.
מונולוג
“את זקוקה לי יותר משאני זקוק לך.
כן, בטח, אני עוד אראה אותך.
אני אחשוב עלייך במשך שנים,
ולא אדע אם בסופו של דבר התחייבת למשהו או התקשרת למישהו.
אבל אל תדאגי, זה לא יקרה…. מפני שאת נכה ברגשותייך, את יודעת את זה?
לכן לא היית מסוגלת לעמוד בנישואים. לכן אינך מסוגלת לקחת על עצמך שום דבר שיש בו רציפות,
שום דבר שיש בו ממש.
את הולכת עכשו, מפני שאת פוחדת שאולי תתאהבי בי…
ואת אינך בשלה לאחריות מסוג זה… וכך תשארי תמיד.
הו אלוהים, אני מרחם עלייך…
מפני שאת נכה. מוטב כבר להיות עיוור.”
עבור: בן, ט’ (דרמטי)
שם הדמות: שם המחזה: שם המחזאי:
הנער לפוצץ אותם ברי קיף
תקציר (2)
המחזה “לפוצץ אותם” מאת ברי קיף מספר על נער שסיים את התיכון,
כועס וממורמר על העובדה שמוריו ויתרו עליו ועל היכולות שלו.
מונולוג
הנער: “מה בכלל יקרה לי אחרי היום? חמש שנים ישבתי פה.
חמש שנים התכוננתי ליום הנפלא הזה. ליום שבו אצעד לתוך העולם הגדול והאמיתי.
אחד מתוך כמה אני? מתוך אלף ומאתיים כמוני? אה?
אבל מה יקרה לזה שכאן? מה יקרה לזה שפה אחרי היום? הה? הה?
היונים לעומת זאת יושבות על חוטי החשמל, הן מסודרות, אין מה להגיד…
יכולות לשבת על החוטים בלי להישרף…יכולות לעוף לאן שבא להן…
כל היום עפות ואפילו לא מזיעות מתחת לכנפיים…
כמו שאני רואה את זה.. אתם לא בדיוק השתדלתם בשבילי.
קשה למצוא כאן מישהו שיכול לעזור לי. בייחוד לא מה שאתה כתבת.
חוות הדעת של מנהל המוסד. שורה אחרונה, סיכום כללי, פסק דין אחרון,
המילה של אלוהים.
לא הישיג הרבה אצלנו…בוודאי לא סיפור הצלחה…
זה מה שאתה כתבת, אדוני המנהל,.וחתמת…ועכשיו אתה מספר לי שאין לך בכלל
מושג מחורבן מי אני?!?
כמו שאני רואה את זה, היית צריך לברר מי הליצן הזה שאתה כותב
עליו לפני שהפכת את הדלי.”
עבור: בן, ט’ (דרמטי)
שם הדמות: שם המחזה: שם המחזאי:
נפתלי ליל העשרים יהושוע סובול
תקציר (3)
המחזה “ליל העשרים” מאת יהושוע סובול, מספר על קבוצת נערים ונערות,
שעולה לארץ בשנות העשרים של המאה הקודמת, כדי להקים ישוב בגליל.
מונולוג:
“כולם אוהבים אותי כי אני ליצן. מתייחסים אלי כמו אל בדיחה.
אני מסתיר את עצמי.
אז קורה שלפעמים חושבים: מה יש בנפתלי, שאנחנו לא מבינים?
ונפתלי מתפרנס לו מהשאריות האלה של תשומת הלב, מוצץ לו מזה את הקיום שלו…
נפתלי חי לו מזה את החיים שלו והוא אומר לעצמו, שאולי זה לא כל כך הרבה, אבל זה
משהו. עובדה שהוא חי.
לפעמים הודות לטיפונת מסתורין, אפילו נדמה שיש בנפתלי הזה איזה סוד… כי מה זה
נפתלי? כלום!
העמדת פנים של בנאדם. נפתלי הוא יצור שצריך לצעוק ולהתרתח כדי להרגיש שהוא כועס.
צריך להיאנח ולבכות כדי להרגיש שהוא עצוב, וצריך לצחוק ולשיר- כדי להרגיש שהוא שמח.
נפתלי הוא מין יצור שאולי רק כשהוא יגסוס, הוא ירגיש שהוא היה חי.
אני כבר מזמן חושב שאני לא כל כך בסדר,. מפני שאני משווה את עצמי אליכם, ואני רואה
שאתם אנשים עם מחשבות חשובות ועם הרבה רגש,
ואני …בעד זה גם כל כך רציתי לעלות לארץ ישראל.
אמרתי לעצמי: נפתלי, אם תעשה מעשה כל כך חשוב, אתה תתחיל להיות בנאדם אמיתי!
אבל הנה אני בארץ. וזה לא קרה לי, נשארתי אותו נפתלי.”
עבור: בן, ט’ (קומי)
שם הדמות: שם המחזה: שם המחזאי:
לידנטל יעקובי ולידנטל חנוך לוין
תקציר (4)
המחזה “יעקובי ולידנטל” מאת חנוך לוין, מספר על שני גברים המאוהבים באישה אחת.
מונולוג
לידנטל: “נדמה לי שמצאתי חן בעיניה.
ממבט ראשון זה נראה פשוט, אבל אם חושבים על זה, מה פתאום שאמצא חן בעיני מישהו?
מה יש בי? יש בי משהו? אין בי כלום. אני גבוה? חסון? אני לא גבוה וחסון.
ואולי אני קצת גבוה? לא. אני בפירוש נמוך. אני עשיר? אני לא עשיר. אני מבוסס? אני לא
מבוסס.
ואולי נדמה לה…. על סמך מה שיהיה נדמה לה? על סמך המזוודה שלי?
אז אולי, אם אני לא מבוסס, אני צעיר? נו באמת, אני צעיר?! ואולי אני חכם? לא, אני לא
חכם, את זה אפשר לראות על הפנים שלי.
אז אולי, אם אין בי שום דבר מהדברים האלה, יש בי בכל זאת איזה קסם אישי שתפס את
הלב שלה? אולי אני טיפוס? אני לא טיפוס, ואין בי שום קסם, מה לעשות, אין בי, יש לי
מבט יבש וחיוך יבש, אני יבש.
אבל אולי היא במקרה, בתור אישה עם טעם וחינוך, מצאה בי, בטעות, איזו תכונה שקוסמת
לה? לא יכול להיות? לא, בפירוש לא. שום דבר? אפילו לא משהו, משהו קטן, קטנטן,
נקודה, איזה צל?
משהו של משהו שיעיד על איזה חן מסוים, קלוש? אפילו זה לא? לא, שום דבר.
טוב, הרי לא יכול להיות שאין שום דבר. לא יכול להיות?! עובדה.
אז איך בכל זאת היא נתנה לי להרים לה את הכפפה?
אני יודע איך? נתנה. לא נותנים להרים כפפות?! נותנים!”
עבור: בת, ט’ (דרמטי)
שם הדמות: שם המחזה: שם המחזאי:
עליזה רכוש נטוש שולמית לפיד
תקציר (5)
המחזה “רכוש נטוש” מאת שולמית לפיד, מספר על שתי בנות ואם בבית ישן והרוס.
האם מסרבת לחתום על מעבר לדירה חדשה במושב.
במונולוג, עליזה ביתה מכריחה אותה לעשות כן.
מונולוג
“ומה איתי? תסתכלי עליי, אמא. לא ביקשתי ממך אף פעם שום דבר בשביל לא לצער אותך.
“היפות שלי” “הנסיכות שלי”, שאמא תוותר על הארמון הזה? על השטיחים המצוירים
הרכים? אמא דואגת לעתיד שלנו אלינור. אמא לא חותמת.
זה את עשית לה את זה. אם לא היית מכריחה את אלינור לקרוא כל היום, היא הייתה
…הידיים שלך עוד היו בסדר. וגם הרגליים. אני לא מאמינה לך שהידיים שלך לא בסדר. אם
הם מספיק חזקות בשביל לדפוק במקל הזה שלך, אז הם יהיו מספיק חזקות בשביל לחתום
על הנייר הזה ולהוציא אותנו מפה.
אנשים לוקחים מה שחסר להם. את מי זה מעניין הסיפורים האלה. אני רוצה לטייל, לעבוד,
לפגוש אנשים. לעשות דברים. אני לא אקבור את עצמי בבית ויקריא לך סיפורים. יש עולם
בחוץ. אנשים וים ורכבת… ואני רוצה לצאת מפה.
אם לא תחתמי על הנייר הזה, אנ נשבעת לך שאני יברח לאבא ואני יקח את אלינור איתי ואת
לא תראי אותנו יותר לעולמים.
הסיכוי היחידי שלנו זה לחיות במושב בין האנשים. נותנים לנו דירה של ארבע חדרים במקום
החורבה הזאת ואת מעיזה לא לחתום? ובאיזה תירוץ? בשם האהבה הגדולה שלך אלינו?
בבקשה. תוכיחי! תעשי פעם אחת בחיים של משהו בשבילנו. תחתמי, אמא. כי אני לא ישב
פה ויחכה שגם אני יהפוך לרכוש נטוש.”
עבור: בת, ט’ (דרמטי)
שם הדמות: שם המחזה: שם המחזאי:
סילביה אי העיזים הוגו בטי
תקציר (6)
המחזה “אי העיזים” מגולל את סיפורן של אם -אגתה, בת- סילביה וגיסה-פיה, המארחות
באי שלהן גבר בשם אנג’לו, הטוען כי היכיר את אבי הנערה סילביה.
במונולוג זה, היא מזהירה את אימה מפניו.
מונולוג
“באתי כדי לדבר איתך לפני הנסיעה….
אם אנחנו לא מתראות כמעט בימים האחרונים זה מפני שכמה דברים בבית הזה גורמים לי
הלם, את מבינה אותי? זה אנג’לו… הוא לא עובד, אמא, הוא לא עושה דבר.
הוא לא יעשה אף פעם כלום, את יודעת את זה. כולם אומרים שאנחנו שוקעות בחובות כדי
לפרנס אותו, שזה לא טוב, שאנחנו הנשים מחזיקות אותו בבית שלנו. אולי כל האנשים
האלה לא מעניינים אותך, אבל אני? אני כן מענינת אותך?
אני לא רוצה שהוא יישאר פה! אני לא רוצה שהוא ישתמש בבגדים של אבא שלי!
אני לא רוצה שישן שחדר שלו, זהו! קודם היה נדמה לי שאנחנו מחכות לאבא שלי, או קרוב
לזה, עכשיו כבר לא.
את לא יודעת מה שיקרה. בקרוב מאוד הכל ילך לאיבוד.
אמא, כמה שאת סובלת בוודאי! את, שאת כל כך כנה וגאה- משקרת, מעמידה פנים,
משפילה את עצמך. הוא עשה את זה! הוא נכנס לפה כמו חיה רעה. הוא השפיל אותך, טימא
אותך…הוא רק הוא!
איבדת את צלם האדם. ואם מחר יגיע תורי תרשי גם את זה!
אמרי משהו, אמא…”
עבור: בת, ט’ (דרמטי)
שם הדמות: שם המחזה: שם המחזאי:
ביטי בראיינט שורשים ארנולד ווסקר
תקציר (7)
המחזה “שורשים” מאת ארנולד ווסקר מגולל את סיפורה של ביטי בראיינט -נערה צעירה
שנעזבה ע”י בן הזוג שלה,. במונולוג היא מספרת זאת להוריה.
מונולוג
“רוני לא בא. הוא תמיד רצה שאעזור לו, אבל אף פעם לא הייתי מסוגלת.
אף פעם לא שוחחתי איתו על כלום, הוא היה מתחנן בפניי שנשוחח על דברים- אף פעם לא
הבנתי בשביל מה זה טוב.
פעם הוא הביט בי ואמר: אנחנו יחד כבר שלוש שנים ואת אפילו לא יודעת מי אני או מה
שאני מנסה לומר לך, מה? אף פעם לא הבנתי את מה שהוא רוצה בכלל.
גם לא חשבתי שזה משנה. אז אתם מתגאים בזה אה? אתם יושבים לכם שם. מרוצים
מעצמכם שהבת שלכם לא יכולה לעזור לאהוב שלה? תסתכלו על עצמכם, אתם לא
מסוגלים להגיד מילה.
את הבת שלכם זרקו לכלבים. זאת גם הבעיה שלכם, לא?
אני חלק מהמשפחה הזאת, לא? אל תעזרו לי, נחמו אותי, דברו אלי,
אלוהים אדירים שמישהו ידבר אלי (בוכה)…
את יודעת אמא, הוא היה היחיד שבאמת רציתי, אבל לא הצלחתי להחזיק בו, לא ידעתי איך,
את יודעת מה, אמא? התפוח לא נופל רחוק מהעץ. אני בדיוק כמוך. עקשנית, ריקנית, בלי
שום הכשרה לחיות. אני ממשפחה של פועלים חקלאיים ובכל זאת אין לי שורשים, אני לא
מדברת על שורשי המשפחה, אני מתכוונת שמאז שנוצר העולם, דברים נתגלו, אנשים
התחדשו והמציאו אבל מה אנחנו יודעים על כל זה?
אני אומרת לכם שאין לנו שורשים! את יודעת איך לשמור על הפרחים שלך שלא ימותו, נכון
אמא? לא רק הפרחים צריכים שורשים חזקים ובריאים, גם אנחנו צריכים אבל מה יש לנו
בעצם? מה יש לנו? מה?
את יודעת משהו אמא, אני כבר לא מצטטת את רוני, אני אומרת את דברי בזכות עצמי, אני כבר לא מצטטת…”
עבור: בת, ט’ (דרמטי)
שם הדמות: שם המחזה: שם המחזאי:
לורה קול קטן ג’ים קרטרייט
תקציר (8)
המחזה “קול קטן” מאת ג’ים קרטרייט, מגולל את סיפורן של אם ובת.
לבת תחביב של האזנה לתקליטים כמו אביה, בלילה אחד היא מתעמתת עם אימה.
מונולוג
” ועכשו, את תקשיבי! פעם אחת! רק פעם אחת! (צועקת) הנה צעקתי.
(צועקת שוב) והנה עוד צעקה. עכשו את שומעת אותי אמא!
(המילים פורצות מפיה) אבא שלי, את הזכרת אותו וזה לא נכון מה שאמרת, זה לא נכון מה
שאמרת. זה בגללך שהוא מת מוקדם מידי כי את זו שדחפת אותו מהר כל כך לקבר.
את עם הגברים שלך והצעקות שלך והבילויים שלך כל הלילות.
אבא שלי ..כשהוא הקשיב לתקליטים שלו , הוא …הוא האיר,
לא בלהבה גדולה כמוך, אבל באורות שלו, באורות יפים משלו!
הוא לא יכול היה לדבר אלייך, כי הוא בטח רצה אותך כל כך, אני לא יכולתי לדבר אלייך, כי
אני מעולם לא הצלחתי להכניס מילה אחת לתוך כל הדברים שלך!
(מביטה בתקליט השבור שבידה) אלה הפכו להיות הלשונות שלי. (שומטת את שבר
התקליט) ועכשיו הם אינם. ואני לא יודעת מאיפה באות לי המילים האלה, אבל הן באות,
אחת אחרי השנייה, ואני יכולה להגיד לך עכשיו…
(הפסקה)
שאת הכאבת לי
(הפסקה)
שאת הכאבת לי
(הפסקה)
בדברים שאת עשית ובדברים שאת אמרת ובאנוכיות שלך, גברת!
(הפסקה)
כדאי שאני אפסיק עכשו, יש לי רעידות מוזרות כאלה. (יוצאת).”
עבור: בת, ט’ (קומי)
שם הדמות: שם המחזה: שם המחזאי:
נורה יומן חוף ברייטון ניל סיימון
תקציר (9)
המחזה ” יומן חוף ברייטון” מאת ניל סיימון, מגולל את סיפורה של משפחה יהודית בארה”ב
בשנות ה-40 של המאה הקודמת.
נורה בת ה-16 חוזרת מאודישן ומבקשת את הסכמת אימה להשתתף במחזמר בברודווי.
מונולוג
נורה: ” (קצרת נשימה) אוקיי, הנה זה בא. (עושה קטע ריקוד קצר)
אני הולכת להופיע בברודווי, במיוזקל חדש, שקוראים לו- ‘אברקדברה’.
מה שקרה זה שמר בקמן, המפיק הידוע, היגיע לשיעור ריקוד שלנו היום, ובחר שלוש בנות.
אני ועוד שתיים. אז ביום שני בעשר בבקר, אנחנו צריכות להיות בתיאטרון הדסון, לאודישן
אצל הכוריאוגרף של ההצגה, אבל חכו, זה עוד לא הכל.
כשמר בקמן יצא מהחדר הוא לקח אותי הצידה ואמר לי במילים אלו,”ראי זאת כמסודר,
תתקשרי אלי בבקר”, אז יכול להיות שאני אצטרך לנסוע העירה כדי לדבר איתו.
החזרות מתחילות ביום שני הבא, ואז נוסעים לפילדלפיה, ומשם עוברים לוושינגטון, ורק
בסוף מגיעים לניויורק, באמצע דצמבר בערך.
זאת הולכת להיות הפקה מהממת, על הבמה יעמוד מיכל מים ענק, ובתמונה האחרונה, כל
השחקנים ישירו מתחת למים….או משהו כזה….אתם מאמינים?
אני הולכת להופיע בברודווי. אמא!
אני יודעת לשיר! אני יודעת קצת, אני לא מזייפת.”
עבור: בת, ט’ (קומי)
שם הדמות: שם המחזה: שם המחזאי:
שרונה גן עדן דרום הלל מיטלפונקט
תקציר (10)
המחזה “גן עדן דרום” מגולל את סיפורן של דמויות המתגוררות בדרום הארץ.
במונולוג מספרת שרונה את סיפורה לעיתונאי שפגשה בבית קפה.
מונולוג
“לא נשואה. נשואה, אבל מהיום, יותר לא נשואה! שמע, הייתי באליפויות דיסקו לפני
שתחתנתי. בעלי ואני אפילו הכרנו באליפות. ראה אותי, נתאהב אנושות, מאוד החמיא לי,
התחתנו. אחרי החתונה גילה על הרישרוש שיש לי בלב, אמר: יותר את לא רוקדת.
אמרתי לו: לא מסוגלת, זה אני, זה החיים שלי, האליפויות…
אמר לי: שנתיים לא תרקדי, שרונה, נראה אותך בריאה, תירשמי באליפות.
עוברת שנה, לא רוקדת, שנה שנייה, לא רוקדת, שנה שלישית מתאמנת מתאמנת,
אומר לי הבוקר: את לא הולכת, שרונה. אמרתי לו, איך אתה יכול להגיד לי עכשו שאל
תלכי. שאתה יודע שאני כבר כמה חודשים מכינה את עצמי לאליפות הדיסקו.
אמר לי: אני יכול , מאהבה. אמרתי לו: שהתחתנו, ידעת עלי שאני רקדנית.
אמר לי: כשהתחתנו לא ידעתי שיש לך פרפור בלב. אמרתי לו: מה הקשר?
אמר לי: הקשר שאת לא הולכת. הקשר שאני דואג. שאם יקרה משהו, לא אסלח לעצמי
עד סוף חיי. מצד אחד החמיא לי מצד שני הגעיל אותי.
אמרתי לו: אני הולכת ואני רוקדת, כי למרות שהתחתנו החיים שלי ברשותי. הוא מאוד התעצב בגללי.
נכנסתי בחדר השינה, לבשתי את בגדי הדיסקו. נכנס אחרי אמר: שרונה את לא יודעת מה
את עושה… לא היה לי כוח לזה הרמתי את הטווס הכחול ושמתי לו אותו בפנים.
זה טווס מזכוכית שאח שלי, אברהם, קיבל פעם במתנה שי לחנוכה במפעל. והמיוחד בטווס
שהזנב שלו חנוכיה, והכתר על ראש הטווס הוא השמש, אה? אה? שמתי לו את הטווס
בפנים. הוא עמד והסתכל עלי, כולו מלא דם, וחתיכת זכוכית כחולה תקועה לו מתחת לעין.
ואז אני ברחתי מהבית, ועשיתי שוטטות בפרדסים. שלא ימצא אותי עד הערב.
אני נולדתי לדיסקו, לא לנישואים, מבין?
שאלת אותי אם אני נשואה? לא, אדוני, בכלל לא, אני לשמחתי חופשיה ועצמאית!”
עבור: בת, ט’ (קומי)
שם הדמות: שם המחזה: שם המחזאי:
דיאנה מורלס שורת המקהלה אדוארד קלאבן
תקציר (11)
המחזה מספר את סיפורם של חבורת צעירים המנסים להתקבל לבית הספר לאומנויות הבמה.
מונולוג
(דיאנה רצה למרכז הבמה)
ממש מתתי להיות שחקנית רצינית, אז ברור שנורא התרגשתי מזה שאני הולכת לחטיבה לאומנויו ללמוד משחק.
בכל אופן, ביום הראשון של שיעור משחק, מר קארפ…אוי…מר קארפ…כן…הוא העלה אותנו על הבמה בשורה כשהרגל של כל אחד מאיתנו כרוכה מאחור סביב הרגל של חברו
ואז הוא אמר: “או קיי, אנחנו הולכים לעשות עכשיו אימפרוביזציות. אתם עכשיו על מזחלת קרח, בחוץ יורד שלג וקר נורא. אז קדימה!
כך ניסינו לחוש בכל יום
תנועת מזחלת שנופלת מההר
כך ניסינו לחוש בכל יום
איוושה של רוח נוף פתוח ושקר
וחפרתי עמוק בתוך הנשמה
כדי למצוא רגש קל עמום
וחפרתי עמוק בתוך הנשמה
לא הרגשתי כלום!
וכולם מסביב עשו קולות כמו: “וואש….וואש… אני מרגיש את השלג…
אני מרגישה את הכפור…אני חש את האוויר”.
ואז מר קארפ פנה אלי ושאל: “אז מה מורלס? מה את חשה?”
אז אמרתי לו:
“לא מרגישה כלום!
